לחזור לפעום – פרולוג

"מייקל!"
הקול שלה, השם שלי.
הצרחה הזאת. צרחה מקפיאת דם שממלאת את אוזניי וצרובה לי בזיכרון כבר חמש שנים.
למרות השנים שעברו, הצרחה הזאת עדיין חזקה ומהדהדת.
ראיתי דברים גרועים, עשיתי דברים גרועים אפילו יותר.
שמעתי אנשים צורחים ומתחננים על חייהם על בסיס קבוע, ועדיין, שום דבר לא משתווה לאותו יום, היום שבו אימי נלקחה ממני למול עיניי.
אני יודע שגם כשיגיע היום שבו אהרוג את האחרון שברוצחיה, קול הצרחה הזו לא ייפסק, אלא ימשיך להתנגן באוזניי לנצח.
אני עומד במרפסת החדר, מביט בקו הרקיע שנצבע בגוונים חמים כשהשמש מתחילה לעלות. זה הלילה הראשון שלי באחוזה המשפחתית.
אחרי שנים של היעדרות, חזרתי אליה.
האור בוהק בקצה הסיגריה ואני ממקד בו את מבטי בזמן שאני מגלגל פעם נוספת את אותו זיכרון שמלווה אותי בשנים האחרונות. הזיכרון שמענה אותי ולא מניח לי מהרגע שבו נזכרתי מי אני באמת.
אני ממלא את ריאותיי באוויר הזריחה הרענן.
כמעט שני עשורים חלפו מהיום שבו אימי נלקחה ממני, ממשפחתי. הם לא היו איתה ולא ראו אותה, כמוני, ברגעיה האחרונים.
שנים של שכחה נעשו הן קללה והן ברכה בשבילי.
קללה, כי שכחתי את זהותי, את משפחתי, את המקום שאליו אני שייך ואת האנשים שאליהם נתונה הנאמנות שלי.
ברכה, כי זה החלק היחיד שלא רציתי לזכור, המוות שלה.
הזיכרון הזה כל כך מוחשי, הוא מציף את כל חושיי. אני עדיין מרגיש את משקל גופה כשגוננה עליי מהדף הפיצוץ.
אני עדיין חש את חום הלהבות כשהן כילו את הכול סביבנו, מריח את הרכב העולה באש, ומתקשה לנשום בזיכרון העשן הסמיך שאפף אותנו.
אני עדיין טועם את טעם הדם בפי, לא בטוח אם זהו הדם שלי או שלה, מרגיש את הבל נשימותיה הקטועות כשנפרדה ממני, ושומע את קולה הרך והכאוב במילותיה האחרונות. "אני אוהבת אותך, מייקל. מלאך שלי." היא לחשה לי באוזן, רגע לפני שהם הגיעו ותלשו אותה מעל גופי באכזריות.
לא הספקתי לומר לה שגם אני אוהב אותה.
אני עדיין חי את הזוועות.
הדרך היחידה להעלים אותן היא לדפוק לעצמי כדור בראש.
אומנם עברו עשרים שנה מיום מותה, אבל עד לפני כחמש שנים בכלל לא זכרתי אותה. את קולה, את פניה, את המגע הרך שלה, את מה שעוללו לה, מה שעוללו לי.
אשמה אכלה אותי מבפנים על כך שאני שרדתי והיא לא. שכחתי מי היא הייתה בשבילי, ועם זאת, שכחתי גם מי אני. נתתי שנים מחיי לארגון שהיה אחראי לרצח שלה, ואף הפכתי להיות אחד מהם.
היא הצילה את חיי, הוכיחה שאהבת אם היא איתן טבע שאין שני לו, לכן הרגשתי שבגדתי בה, באהבה שלה, בכל מה שהיא לימדה אותי והעניקה לי, כי שכחתי.
עדיין ניסיתי להבין מה השתבש באותו יום. יכולתי רק להניח שהפצצה שהוטמנה ברכב שלנו הופעלה מוקדם מדי, אבל לא מוקדם מספיק כדי שנתחמק מההדף והיא, בגופה, ספגה את רוב האש.
לא יכולתי להילחם בהם, הייתי ילד קטן, חלש ופצוע. צפיתי בערפול בשני הגברים רעולי הפנים, שגררו את גופה הרפוי מעליי והשליכו אותו אל תוך הרכב הבוער.
מהרגע שהזיכרון שלי שב אליי, הכאב, הגעגוע והאשמה שהזיכרונות הביאו עימם, פעמו בתוכי בעוצמה בלתי ניתנת להכלה.
בחמש השנים שעברו היו רגעים שהרגשתי שאין טעם לחיות, רק כדי לראות אם אשרוד עוד יום. במצבי, המוות היה עדיף על החיים.
קיללתי על כך שלא מַתִּי באותו יום איתה, ובכל זאת, הייתי חייב להמשיך לנוע קדימה. כל עוד נעתי, האשמה לא יכלה להשיג אותי והכאב התעמעם.
ככל שהזמן עבר, האנושיות שלי נדחקה הצידה. כרכתי שלשלאות ברזל סביב הלב שלי ונעלתי אותן במנעול ובריח. קברתי את ליבי, ויחד איתו קברתי את מה שנותר מנשמתי המתפוררת. אבל היו רגעים נדירים, כמו הרגע הזה, שהכאב צף ועלה אל פני השטח ואני לא נאבקתי בו, הסכמתי לשהות בתוכו.
גם אני אוהב אותך אימא, חזרתי הביתה.
אני מבטא ללא קול את אותן המילים שלא הספקתי לומר באותו יום, היום החשוך ביותר בחיי. המילים האלה שייכות לה. נשבעתי שלעולם לא אומר אותן לאיש מלבדה. אני מקווה שהיא שומעת אותן היכן שהיא נמצאת. אני מקווה שהיא מבינה שכל מה שעשיתי וכל מה שאעשה הוא עבורה, עבורם. המשפחה שלי.
באותו יום גורלי לפני כחמש שנים, נראה היה שבפעם הראשונה זה זמן רב, היקום לא התאכזר אליי בצורה מוחלטת.
האדם שנשלחתי להתנקש בחייו ועצם הפעולה שעמדתי לבצע נגדו שימשו כטריגר שעורר מחדש את זיכרוני. כשבחרתי לחוס על חייו, הרווחתי את אמונו ואף הרבה מעבר לזה. לאחר שהוא שמע את הסיפור שלי והבין שיש לנו מניע משותף, הוא נהפך לבעל ברית וחבר קרוב שמלווה אותי עד היום.
אש הזעם והנקמה שמילאה אותי עדיין בוערת בתוכי, רוחשת מתחת לפני השטח, אבל היא שינתה את צורתה ותחת הנחייתו של חברי החדש למדתי לשלוט בה, לרסן אותה. תחת חסותו מצאתי שלווה פנימית גם כששהיתי בעומק הגיהינום מוקף באויביי.
הייתה לי מטרה לחיות עבורה. נשבעתי בחיי, שכשהיום הנכון יגיע, אצפה בהם נשרפים, באותו אופן שבו היא נשרפה, באותו אופן שבו אני נשרפתי מבפנים במשך שנים. הם ישלמו בדמם.
נשלחתי ממוסקבה על ידי האדם שהחשיב אותי יד ימינו, הבוס שלי, לנהל את זרוע המאפיה הרוסית בניו יורק ולמלא את מקומם של רוצחי אימי, ויקטור ואלכסיי איבנקוב. נשלחתי להרוג את אחי התאום דנטה, ולהביא מוות לפתח דלתה של משפחתי שעומדת בראש ארגון הקוזה נוסטרה.
מהרגע שכף רגלי דרכה בניו יורק לפני כשנתיים, זה היה רק עניין של זמן עד שאפתח את שערי הגיהינום והם יעברו דרכם בזה אחר זה.
אנג'לו דה לה מוֹרטֶה, מלאך המוות. כך כינו אותי.
הרווחתי את הכינוי הזה ביושר כשהותרתי אחריי שובל של גופות בכל מקום שבו עברתי. אחרי הכול, זה מי שאני.
זה הדבר שאני מצטיין בו יותר מכול. להרוג, ובאכזריות. ככה הם בנו אותי.
עכשיו פני הדברים השתנו. יש שיכנו את זה קארמה או גורל. בסופו של דבר נקמתי ברוצחי אימי וחזרתי למשפחתי. עם זאת, אני יודע שהמלחמה הזו רחוקה מלהיגמר. האדם שבו בגדתי והשארתי מאחור יגיע בעקבותיי בחיפוש אחר נקמה, הוא לא ישתוק לנוכח הבגידה שלי.