לחזור לפעום – פרק ראשון

חודשים רבים חלפו מהיום שבו פגשתי לראשונה את משפחת רוסו, ונראה היה שהזמן חומק לי מבין האצבעות. מי האמין שכל כך הרבה ישתנה בטווח זמן כה קצר. סיימתי את לימודי הרפואה בהצלחה והתחלתי את ההתמחות שלי בבית החולים, אנה עזבה את הבית ועברה להתגורר עם דנטה, ואנשים חדשים נכנסו לחיי. בכללם בני משפחת רוסו. הקשר בין המשפחות שלנו הצריך שינויים באורח החיים שניהלתי עד כה.
מחר הוא יום חתונתם של אנה ודנטה. לצורך ההכנות לחתונה, שיתחילו בעוד מספר שעות, הוזמנה משפחתי להתארח הלילה באחוזת רוסו שבלונג איילנד.
אני שוכבת במיטה, מתקשה להירדם. אדריאנה, אחותו הקטנה של דנטה, ישנה לצידי בשלווה. אני מתהפכת על צידי, מפנה את מבטי אל פניה של חברתי החדשה, וחמימות מציפה אותי.
אדריאנה היא אחד הדברים הטובים שהרווחתי מהיכרותי עם משפחת רוסו. כבר מהרגע הראשון נוצר בינינו חיבור, וככל שהזמן חלף נהפכנו לחברות קרובות.
לאחר שדנטה הציע לאנה נישואים לפני מספר חודשים, נראה כאילו מישהו לחץ על כפתור 'הרץ קדימה'. הזמן חלף במהירות.
קצת אחרי האירוסים שלהם התחלתי את ההתמחות שלי בכירורגיה כללית בחדר המיון מתוך שאיפה שבסיומה אהפוך למנתחת טראומה. החיים יכולים להיות אירוניים. אני, שבחרתי לעסוק בהצלת חיים למחייתי, מצאתי את עצמי קשורה למשפחה של אנשים שנוטלים חיים של אחרים, בין היתר.
למרות העובדה שנשבעתי לעצמי שלא אתן להם לגרור אותי אל תוך עולמם, ההכנות לחתונה ואופייה החם של משפחת רוסו לא אפשרו לי לשמור מרחק. הם היו בכל מקום ואני קיבלתי את נוכחותם.
אנה צדקה כשאמרה לי שיש בהם יותר ממה שנראה לעין. למדתי להכיר אותם.
לא הסכמתי עם האופן האכזרי שבו הם פועלים, והיו גם כמה פעמים שהבטתי בהם והתעוררו בי פחד וסלידה.
עם זאת, הרגעים שבהם זכיתי לראות אותם באחדותם כמשפחה, היחס החם והכבוד שבו הם נהגו כשהכניסו אותי ואת משפחתי לביתם, החוזק, הנאמנות והאהבה שלהם זה לזה, כבשו אותי. הבנתי שגם להם יש ערכים, כבוד וצדק.
לא יכולתי להתכחש לאושר שאנה מצאה בין זרועותיו של דנטה.
על אף שידעתי במה הם עוסקים למחייתם, לא יכולתי לנער מעליי את התחושה שהייתי מוגנת כשהם נכחו. לאחרונה לא חשתי בטוחה בשום מקום, אבל משום מה הרגשתי בטוחה בקרבתם. ככל ששהיתי בקרבתם יותר, הרצון לברוח מהם פחת. התרגלתי אליהם, לשפה שלהם, לאיומים, לנשק.
הערכים, כמו גם המוסריות והאמונות שלי עמדו למבחן. משפחת רוסו ערערה אותי, הרגשתי שיש בי חלק שנמשך אל עולמם האפל.
אל עולמם, ואל מייקל רוסו.
הגבר הזה רדף אותי מהרגע הראשון שראיתי אותו. ברגע אחד בודד, ביום הראשון בו נפגשנו, הוא הצליח לחדור מבעד לחומת ההגנה שלי. הוא היה זר גמור בשבילי, אבל המילים שאמר היו בדיוק מה שהייתי זקוקה לשמוע.
אנשים מכנים אותו פושע, רוצח, אבל אחרי שביליתי זמן מה במחיצתו בחודשים האחרונים, לא הצלחתי לראות אותו כאחד כזה, על אף כל מאמציי.
הוא היה שונה בשבילי באופן שלא הצלחתי להבין לגמרי, ובשונה מגברים אחרים, הקרבה הפיזית אליו לא עוררה בי רתיעה.
אולי זה היה בגלל מה שהוא שידר. הוא תמיד היה נראה רגוע ובשליטה.
כבר מהפעם הראשונה שהבטתי בעיניו ידעתי שהוא לעולם לא יפגע בי. מבט אחד שלו היה כל מה שנדרש כדי שאדע. העוצמה והשלווה שלו קרנו החוצה, עטפו אותי במעטפת של הגנה וביטחון. ובכל זאת, לעיתים היה נראה שהדבר הזה שקרן ממנו עמד בניגוד לעיניו השחורות והכבויות שהחושך שלט בהן.
אני נזכרת בפעם הראשונה שנפגשנו, לאחר שטרקתי את דלת המרפסת בפניה של אנה, ניגשתי למעקה ונשענתי עליו. לא התכוונתי להתפרץ עליה, חשבתי שאני בשליטה.
ברגע שהיא שאלה מה קורה איתי, השתלט עליי פחד והייתי חייבת להתרחק.
התקשיתי לנשום. לא שוב. לא עכשיו. לא עוד התקף.
קול צעדים נשמע מאחוריי, וכשהוא רכן על המעקה לצידי קפצתי במקומי בבהלה.
צעדתי לאחור והגדלתי את המרחק בינינו. עיניו השחורות והאפלות בחנו אותי בשלווה.
"תירגעי, לא אפגע בך. את מוגנת כאן." הוא אמר בקול עמוק ומרגיע. למרות דבריו, עדיין התקשיתי לנשום, המחנק בגרוני התגבר. כפות ידיי נקמצו לאגרופים והדופק שלי הרקיע שחקים. הוא הבחין בכך.
"את בסדר, תנשמי איתי. שלוש, שתיים, אחת."
חיקיתי את קצב נשימותיו, ולאחר כמה נשימות עמוקות הנשימה שלי חזרה להיות סדירה והדופק האט.
"יותר טוב?"
הנהנתי באיטיות. הוא לא אמר דבר נוסף, נסוג ועזב את המרפסת.
באותו זמן מייקל היה זר גמור בשבילי. אין לי מושג איך הוא ידע בדיוק מה לומר או מה לעשות.
אבל מאז אותה פגישה משהו התחיל להיבנות בינינו.
נמשכתי אליו, הוא סיקרן אותי, רציתי לדעת עליו יותר. לא שזה שינה הרבה, הוא היה ונותר חידה בעיניי.
אנה טוענת שלפעמים הוא שקט באופן מטריד, אני לעומתה, מצאתי משהו מרענן בכך שמייקל לא היה דברן גדול.
הוא לא היה דומה לאף אדם שהכרתי. רוב האנשים ילמדו להכיר את האדם שמולם באמצעות המילים שלו, אופן הדיבור שלו, האופן שבו הוא מציג ומבטא את עצמו. עם מייקל קרה לי הדבר ההפוך. הוא לא היה צריך לומר דבר, הנוכחות שלו הספיקה. היה משהו כמעט מרפא בשתיקה שלו, כי הוא לא רצה ממני שום דבר. יכולתי להעביר שעות בצפייה בשפת גופו, בהבעות פניו העוצמתיות, בעיניו השחורות שהפנטו אותי, וזה בדיוק מה שעשיתי. ככל שהמשכתי להביט בו לא רציתי להסיר ממנו את עיניי. בכל פעם שראיתי אותו, הוא גרם ללב שלי להלום בחזה. נמשכתי לעוצמה, למסתוריות ולביטחון שקרנו ממנו. לפעמים, כשהוא היה מסיט את מבטו לעברי, הרגשתי שעיניו האפלות חדרו אל תוך הנשמה שלי, ואני טבעתי בהן מרצון.
הוא היה הגבר היפה ביותר שראיתי בחיי, וידעתי שכמו שהוא יפה כך הוא קטלני ומסוכן. הסכנה שבו עוררה אותי, ואני פעלתי נגד צו מצפוני והתקרבתי אליו.
בזמן האחרון הייתה לנו התנהלות מוזרה. בכל הזדמנות שנפגשנו והוא היה יוצא למרפסת לעשן, הייתי מנצלת אותה כדי להצטרף אליו. היינו פשוט שוהים זה לצד זה בדממה. מוזר ככל שזה יישמע, הרגשתי בנוח בקרבתו, ונראה היה שזה הדדי. השתיקה ששררה בינינו אף פעם לא גרמה לי לתחושת מבוכה, היא הייתה נעימה לי.
אני מודה שהוא הפתיע אותי בהתנהלות שלו. הוא מעולם לא ניסה לסלק אותי או לדחות אותי. הוא לא התלונן כשהצטרפתי אליו גם בלי שהוזמנתי. הוא לא נרתע כשהבטתי בו זמן ממושך וחקרתי כל תנועה שלו. הוא הכיר בנוכחותי, ולפעמים היה נראה לי שזיהיתי בעיניו הכרת תודה על כך שאני מקבלת אותו כמו שהוא, גם ללא במילים. הערכתי אותו. רוב האנשים נוטים לדבר יותר מדי, לומר דברים חסרי משמעות, אבל לא הוא. הבנתי אותו. בעיניי למילים יש כוח. למילים יש משמעות. הן יכולות להחיות או להרוג, הן יכולות להכאיב או לרפא, אופן השימוש בהן הוא מה שחשוב.