שמש באפלה – פרולוג

אני שוכב על המיטה ומביט בתקרה בשעמום כשדלת חדרי נפתחת וקולו של אבי נשמע בחלל.
"דנטה."
אני מסיט את מבטי לעברו. הוא ניגש אליי ומתיישב לצידי. אני מסתכל עליו בשאלה ומעיף מבט בשעון. הוא אף פעם לא נמצא בבית בשעות האלה. תחושה מוזרה מזדחלת במורד גופי וצמרמורת תוקפת אותי לנוכח מבטו הקפוא. "למה אתה בבית בשעה כזאת? קרה משהו?"
הוא מסיט את מבטו ממני אל הרצפה ואני נלחץ. אבי לא משפיל את מבטו אף פעם בפני אף אחד, בטח שלא בפניי.
"דנטה, תקשיב לי, אימא ומייקל היו מעורבים בתאונה. הם אינם."
קולו הצרוד נחנק מעט. כשמילותיו הולכות ושוקעות, אני מרגיש כאילו מישהו הכניס לי אגרוף בצלעות. אני מתקשה לנשום, מניד בראשי בפאניקה ומסרב לקבל את דבריו. נולדתי לתוך העולם הזה, אני לא טיפש. בעולמנו 'תאונה' משמעה התנקשות.
מכיוון שאני בנו של אבי, מצופה ממני להמשיך בדרכו כשאגדל. הוא מכין אותי לכך מהרגע שבו הייתי בוגר מספיק כדי להבין את דרך החיים שלנו, אך המשפט השגור בפיו, 'על טעויות משלמים בדם', מקבל עכשיו משמעות שונה לחלוטין, כשאנחנו אלה שעומדים בצד השני של המתרס.
"אנחנו חייבים לבדוק בבתי החולים, אולי הם עדיין בחיים ואנחנו פשוט לא יודעים," אני אומר, נאחז בשביב התקווה האחרון שעוד נותר בי, אפילו שאני יודע שדבריי אינם הגיוניים. הסערה שמתחוללת בי מתפרצת ודמעות בורחות מעיניי.
"אני מצטער, בני. הם אינם. הם נהרגו במקום."
הבעת פניו נותרת קפואה. גם עכשיו הוא לא מראה חולשה. אני אוסף את כל כוחותיי ומתיישב על המיטה, מוחה את הדמעות. אני יודע שהוא צריך שאהיה חזק עכשיו.
הוא נועץ בי את עיניו ואני מחליט לשבור את השקט הבלתי נסבל. "אהיה חזק, אבא. אגן עליך ועל אדריאנה. נעבור את זה יחד."
גבותיו מתכווצות והוא קם מהמיטה. הוא מרים את ראשי לעברו בידו הגדולה ואני בוהה בעיניו השחורות והעמוקות. עוצמת מבטו, שהייתה גורמת לרוב האנשים לרעוד מפחד, לא מרתיעה אותי. אני יודע שהוא בוחן אותי. הוא לימד אותי לא להשפיל את מבטי, וזה בדיוק מה שאני עושה.
"אתה כל מה שנשאר לי, דנטה. אתה ואדריאנה. צבע העיניים שלך הוא מזכרת ממנה." קולו מתרכך מעט. אני יודע שהוא לא חסר רגשות כמו שהוא נראה, הוא אהב את אימא. "ירשת את צבע העיניים של אימך, אך את עוצמת מבטך קיבלת ממני, בזה אין לי ספק. למדת היטב למרות גילך הצעיר." טון קולו נעשה קר שוב. "יש לך עוד הרבה ללמוד עד ליום שבו תהיה מוכן לעמוד בראש המשפחה, וזה תפקידי לשמור עליך ועל אחותך. אני מבטיח לך שאיש לא יעז לפגוע שוב במשפחתנו כל עוד אני בחיים."
הוא מפנה אליי את גבו וניגש אל החלון, מביט החוצה. "קום, תתקלח ותתארגן, אנחנו נוסעים לבית הלוויות. כיורשי אתה חייב להיות נוכח. אתה חייב להיות חזק, לא להראות חולשה. אל תבכה בנוכחות אנשים, אם אתה חייב לבכות, תעשה זאת בנוכחותי בלבד. תזכור היטב את מה שלימדתי אותך. הנסיבות יכריחו אותך להתבגר במהירות, אני אאיץ את תהליך החניכה שלך ואתה תהיה הראשון במשפחתנו שיושבע לקוזה נוסטרה בגיל צעיר כל־כך. אל תאכזב אותי, בני. תזכור שמספיק מבט אחד כדי להכריע אדם. הכוח הוא בעוצמת המבט, שם הכול מתחיל. תמיד תביט לאנשים בעיניים ללא פחד. אל תשפיל את העיניים ואז תגלה עד כמה רבים מהם פוחדים להביט אל תוך נשמתו של אדם. תישאר בשליטה ואל תיתן לאף אחד לחדור אליך, זו הדרך היחידה לשרוד בעולם שלנו. אתה מבין אותי?"
שקט שורר בחדר. אני נמנע מלהגיב.
"דנטה, תענה לי."
אני מפנה אליו את מבטי. "אני מבין, אבא. אני יודע מה אתה מצפה ממני, ומה נדרש ממני לעשות. אעמוד בכל מה שיבוא," אני משיב בקור.
דלת חדרי נפתחת והדוד שלי נכנס לחדר. הוא מביט בי ואני מזהה רחמים בעיניו. אני זוקף את ראשי, מסרב להביע חולשה, גם לא בפניו.
הוא ניגש אל אבי ומניח יד על כתפו. אני שומע את דבריו אפילו שהוא מדבר בקול נמוך.
"הרוסים המזדיינים הצליחו לברוח. רדפנו אחריהם עד גבולות המחוז והחיילים ממשיכים לחפש. אלסיו, ברור לך שזו הכרזת מלחמה."
אבא מניד בראשו וידיו נקמצות לאגרופים בצידי גופו. "והגופות?"
דודי מעיף אליי מבט זהיר. "לא מצאנו שרידים. הרכב נשרף לגמרי."
הם ממשיכים לדבר קולם מהדהד בחלל החדר השקט, ואני מרגיש שאני שוקע לתוך תהום עמוקה.