חוט הגורל – פרק ראשון

"יולי, קומי. התחלנו בנחיתה."
אני מתעוררת משינה קלה כשאלנה מנערת את כתפי בעדינות. אני מתמתחת ומזדקפת במושב המפנק של המחלקה הראשונה, חוגרת את החגורה ומפנה את מבטי לחלון. העיר ונציה נגלית לעיניי מבעד לעננים.
אלנה זכתה בזוג כרטיסי טיסה לאיטליה באיזו הגרלה מטופשת ברשת, ולאחר שבועות של הפצרות, נכנעתי וטסנו יחד לפסטיבל המסכות בוונציה.
לקחתי פסק זמן מהעבודה, למרות שהעיתוי שבו יצאתי לחופשה היה גרוע. לאחרונה, העסק של משפחתי נקלע לקשיים, והרגשתי רע להשאיר את אבי להתמודד לבד מול הלקוחות, הספקים והמשקיעים. אבל הוריי היו אלה שדווקא עודדו אותי לצאת לחופש, מה שהקל בסופו של דבר את קבלת ההחלטה.
כף רגלי לא דרכה באיטליה מאז שעזבנו אותה, לפני כשתים־עשרה שנה, ועברנו להתגורר במיאמי, פלורידה. את אלנה פגשתי כשנה לאחר שעברנו למיאמי, ומאז אנחנו בלתי נפרדות.
אחרי סיום התיכון המשכנו יחד לאוניברסיטה. אלנה בחרה ללמוד ראיית חשבון, היה לה כישרון בכל מה שנגע לחישובים ולמספרים. אני, לעומת זאת, בחרתי במסלול ששילב שני תארים, תואר במנהל עסקים ושיווק, ותואר בכלכלה. ידעתי שההתמקצעות בשני התחומים תשרת אותי בהמשך, כשאנהל את החברה לצידו של אבי. כיום אלנה עובדת לצידי ולצד אבי בעסק המשפחתי שלנו.
שתים־עשרה שנה חלפו, ועל אף שהמשכתי הלאה מזמן והשארתי את העבר במקום הראוי לו, החזרה לאיטליה עדיין גורמת לתחושת חוסר נוחות קלה להתפשט בגופי.
הבית שלי, האהבה הראשונה שלי, כל חיי כפי שהכרתי אותם התמוססו ונעלמו ביום שבו אבא הודיע לנו שלא נחזור לביתנו בוורונה אלא נישאר להשתקע בארצות הברית.
זו הייתה אמורה להיות חופשת קיץ בת חודש ימים בלבד, לכבוד יום הולדתי השבעה־עשר, חופשה שממנה בסופו של דבר נולדה ההחלטה הגורלית ששינתה את חיי מהקצה אל הקצה.
נדרשו לי כמעט שנתיים עד שהצלחתי לשחרר את העבר, לאסוף את השברים ולהתחיל לבנות את חיי מחדש במיאמי.
אני מביטה באלנה בחיבה. אלמלא היא, אין לי מושג איך הייתי צולחת את ההסתגלות הקשה שהביאה איתה ההחלטה הנחרצת של הוריי, לעבור מאיטליה למיאמי.
ליבי מתכווץ בחזה. אני מכירה את התחושה הזו. געגוע. אבל למה בדיוק? כבר שנים לא חשבתי על המקום הזה, או עליו, על הנער שאהבתי והשארתי מאחור.
אני שואפת שאיפה עמוקה. לא מתחשק לי לשקוע בזיכרונות, לא עכשיו ולא בכלל. אני לא חוזרת לאחור. העבר מת, וכך גם כל רגש או זיכרון שקשור בו.
גלגלי המטוס פוגעים בקרקע ואני מחכה לעצירה מלאה. כשהדיילות מאשרות, אנחנו קמות ואני הולכת בעקבות אלנה אל דלת היציאה מהמטוס.
"תיהנו משהותכן בוונציה." הדיילת מברכת אותנו לשלום. אני מהנהנת בתודה, וממשיכה בעקבות אלנה לעבר ביקורת הדרכונים.
אחרי שעברנו את ביקורת הדרכונים ואספנו את המזוודות, אנחנו יוצאות אל מחוץ לנמל התעופה. אני סוקרת במבטי את האנשים שמחזיקים שלטים, ונעצרת על בחור חמוד שעומד עם שלט שעליו כתוב שמה של אלנה.
"הנה, שם." אני אומרת לאלנה, מצביעה לכיוונו. אנחנו צועדות לעברו. הוא מברך אותנו בנימוס, לוקח מאיתנו את המזוודות ומכניס אותן לתא המטען. הוא פותח עבורנו את הדלת ואנחנו נכנסות ומתיישבות.
"הכול בסדר?" אלנה שואלת. אני שקטה מהרגיל, והיא מבחינה בכך.
"כן. זה קצת מוזר עבורי לחזור לכאן, לאיטליה, לוונציה." היא מהנהנת בהבנה, אלנה היא בין האנשים היחידים שיודעים את הסיפור המלא על עברי.
"הגיוני שזה יציף קצת רגשות וזיכרונות. בכל זאת, גדלת לא רחוק מכאן, והמקום הזה היה ביתך עד גיל שבע־עשרה."
"נכון. פשוט לא ציפיתי לחוש ככה." אני עונה.
"מה זה ככה?"
"אני מניחה שזה מין געגוע נוסטלגי. לא חשבתי שארגיש ככה בשלב כזה מוקדם, אם בכלל." אני ממלמלת בתגובה.
"אל תדאגי," היא לוחשת לי באוזן. "נמצא לך איזה חתיך איטלקי שיסיח את דעתך. מי יודע, אולי אפילו תמצאי אהבה."
אני משחררת נחרת בוז, "את שוכחת עם מי את מדברת."
"כן, כן, עם זו שאף גבר לא מצליח לכבוש את ליבה." היא עונה ומגלגלת עיניים. אני מהמהמת בתגובה ומושכת בכתפיי באדישות.
כיום, בגיל עשרים ותשע, ומתוקף היותי היורשת היחידה של האימפריה של אבי, אנריקו פֶרֶרַה, כוח וכסף לא היו חסרים לי. גברים זרקו את עצמם לרגליי. ובכל זאת, בשנים האחרונות לא הצלחתי להחזיק מספיק זמן בשום מערכת יחסים, כנראה מפני שלא באמת רציתי. זה תמיד התחיל והסתיים בתנאים שלי.
"יולי!" קולה של אלנה קוטע את רצף מחשבותיי.
"מה?"
"הגענו, בואי." היא אומרת ויוצאת מהרכב.
אני יוצאת מהרכב, לוקחת את המזוודה שלי ומודה לנהג, ואנחנו מתקדמות לעבר המעבורת.
זו שעת צהריים מאוחרת, והרציף סביב התעלה בכניסה לעיר גדוש במבקרים שהגיעו לפסטיבל המסכות שיתחיל מחר בערב.
"אני לא מאמינה שאנחנו כאן!" אלנה קוראת בהתרגשות.
"ברור שאנחנו כאן, הרי לא הפסקת לחפור ולקדוח מאז שזכית בהגרלה המטופשת הזאת, ולא ממש השארת לי ברירה. זה היה או להיכנע לך או למות מהנדנודים שלך." אני עונה בסרקסטיות. היא משלבת את זרועה בשלי, חיוך ניצחון רחב פרוש על פניה.
"או שפשוט תודי שאת לא מסוגלת לעמוד בפני הקסם האישי שלי. זה בסדר, לא הרבה מסוגלים." היא מעפעפת בריסיה הארוכים. עם שיער שטני ארוך ועיניים בצבע אגוז, אלנה בהחלט מהפנטת.
אני חובטת בכתפה בתגובה, צוחקת בקול ומושכת את מבטם של הסובבים. לאחר המתנה קצרה, אנחנו עולות למעבורת.
בדרכנו למלון, אני מביטה סביבי בהתפעלות. נשימתי נעתקת לרגע, ואני שואפת עמוקות. שכחתי כמה ונציה יפה. הנוף הציורי, הסמטאות, התעלות שמלאות בגונדולות, וגשרי האבן שחוצים אותן. הכול כל כך מוכר וזר בו־זמנית.
הפעם האחרונה שבה הייתי בוונציה הייתה לפני שנים, ועם זאת נראה שדבר לא באמת השתנה.
כשאנחנו מגיעות למלון 'בונפדיני' המהודר, אלנה מבצעת עבורנו צ'ק אין ואוספת את המפתחות לחדרים שלנו. אנחנו עושות יחד סיור מהיר בשני החדרים. החדרים מרווחים ובעיצוב וינטג' מהמם בגווני בז' ושמנת, ודלת עץ בהירה מקשרת ביניהם.
אני צונחת לאחור על מיטת הקינג סייז שבחדרי, ואלנה מצטרפת אליי, נשכבת על גבה לצידי.
"תקשיבי, זו התגשמות חלום. אחרי כל מה שסיפרת לי על איטליה ועל הילדות שלך, על כל המקומות שהיית בהם, אנחנו סוף־סוף כאן!" היא אומרת.
"כן, אנחנו כאן. ואני שמחה שזו התגשמות חלום עבורך," אני משיבה בחיוך. "את רוצה שנעבור שוב על התוכניות שלנו לימים הבאים?"
"אפשר. מי היה מאמין שאזכה בהגרלה הזו? כשקיבלתי את ההודעה במייל הייתי בטוחה שמישהו עובד עליי." היא אומרת בהתלהבות ופותחת בטלפון הנייד שלה את רשימת האתרים שמבחינתה חובה שנבקר בהם. "יש את כיכר סן מרקו והבזיליקה, הם נראים מדהימים בתמונות."
"הם מדהימים גם במציאות." אני אומרת.
"והגונדולות!" היא קוראת בהתלהבות. "את זוכרת כמה דיברנו על זה?"
"קשה לשכוח." אני עונה בגיחוך. בשבועות שלפני הטיסה, כל מה שאלנה דיברה עליו היה ונציה וכל המקומות היפים שאנחנו הולכות לבקר בהם.
"אני כבר לא יכולה לחכות להרגיש כמו בסרט רומנטי! יש לי תחושה שזה עומד להיות שבוע בלתי נשכח."
אני פורצת בצחוק בתגובה.
"מה?" היא שואלת בפליאה.
"את כזאת חמודה כשאת מתרגשת," אני עונה. "אז יש לנו את כיכר סן מרקו, הבזיליקה, ושיט רומנטי בגונדולה. מה עוד יש ברשימה שלך?"
"אני רוצה שנבקר בגשר ריאלטו ובעוד גשרים מפורסמים. נוסף לכך, יש לנו גם את הנשף והמסיבות בערבים, אז אני לא רוצה שנעמיס על עצמנו יותר מדי. וגם…" היא עוצרת, ונראה שהיא מתלבטת אם להמשיך.
"מה העניין?" אני שואלת.
"חשבתי שאולי מחר בבוקר, לפני שיתחיל כל הטירוף, ניסע לוורונה." היא אומרת, ואני מביטה בה.
"ורונה?" אני חוזרת אחריה בשקט. "אני לא בטוחה, אל."
"אני אשמח לראות את המקום שבו גדלת. וללא קשר, ורונה נראית קסומה."
"היא באמת כזו."
"תבטיחי לי שלפחות תחשבי על זה? בבקשה, בשבילי?" היא מבקשת ומצמידה את כפות ידיה זו לזו בתחינה. אני מהנהנת בתגובה.
"יופי," אלנה אומרת בקול צוהל וקמה מהמיטה. "אני הולכת להתקלח ולנוח, כדאי לך גם. אנחנו צריכות לאגור כוחות מעכשיו כי אנחנו הולכות לחגוג מחר, ובגדול!"
"מעולה. קצת שקט ממך לא יזיק לי." אני ממלמלת אל תוך הכרית.
"אני יודעת שאת מתה עליי ועל הרעש שלי, אפילו שאת לא מראה את זה." היא קוראת, ואני שומעת את הדלת המקשרת בין שני החדרים שלנו נפתחת ונטרקת.
אני שוקלת את הצעתה של אלנה. מצד אחד, אשמח לחזור ולראות את המקום שבו נולדתי וגדלתי, אולי אפילו לראות את בית ילדותי. מצד שני, אין לי מושג אילו זיכרונות או תחושות המסע הזה יציף ויעורר אצלי.
אני קמה מהמיטה, מחליטה שיש לי מספיק זמן לחשוב על כך עד מחר בבוקר.
אחרי מקלחת זריזה, אני נכנסת למיטה, מתכרבלת בין הכריות הנוחות ונרדמת בקלות.

***

בשעות הערב, לאחר מנוחה והתרעננות, אלנה ואני יוצאות לאכול ארוחת ערב. אני לובשת מכנסי ג'ינס כהים, חולצת גולף שחורה ומעליה ז'קט אלגנטי בצבע אפור בהיר. אלנה, לעומתי, לבושה בשמלה צמודה שמגיעה עד ירכיה, מעיל לבן וזוג מגפיים גבוהים בצבע בז'.
אנחנו מתיישבות באחת מהמסעדות שפזורות לאורך הרחוב, מבטינו פונים לעבר התעלה. אני פותחת את התפריט ומעיינת בו, למרות שאין לי תיאבון. לרוב אחרי טיסות ארוכות, פחות מתאים לי אוכל כבד.
מלצר ניגש אלינו, מניח על השולחן בקבוק מים וסלסילת לחמים.
"מה בשבילכן, סניוריטות?" הוא שואל.
"אני אקח קפוצ'ינו גדול וסלט. אלנה?"
לאחר שהיא מוסרת לו את ההזמנה שלה, הוא אוסף את התפריטים ועוזב.
בזמן שאנחנו ממתינות להזמנה שלנו, אני מקשיבה לאלנה מפטפטת בהתלהבות על הפסטיבל. ייאמר לזכותה שהיא מצליחה להדביק אותי בהתלהבות המוגזמת שלה.
כשאלנה עדכנה אותי שזכתה בכרטיסי טיסה לפסטיבל המסכות בוונציה, הכוללים שהות במלון וכניסה לנשף, הבנו שזה יהיה בזבוז לא לנצל אותם. נוסף לכך, מדובר בנופש בן שישה ימים בלבד, וזה משהו ששתינו היינו מסוגלות להתמודד איתו מבחינת היעדרות מהעבודה.
את התלבושות והמסכות שלנו הזמנו ממעצבת בהתאמה אישית כבר במיאמי. הפסטיבל ייפתח מחר, ועימו, כפי שזה נראה, תתחיל גם החגיגה האמיתית.
"לא יודעת מה איתך, אבל אני מתכננת לתפוס כאן איזה גבר איטלקי שיפנק אותי." היא אומרת וקורצת.
אני מחייכת בשעשוע. "לא הייתי מפתחת ציפיות גבוהות מדי. המקסימום שתוציאי מהאיטלקים זה זיון הגון. בשונה מהדעות הרווחות, הם לא באמת כאלה ג'נטלמנים."
"נו, ולמה חשבת שהתכוונתי כשאמרתי יפנק?" היא צוחקת בממזריות, ואני מנידה בראשי. היא חסרת תקנה.
המלצר חוזר, מניח את המנות על השולחן לפנינו ושולח לעברנו חיוך מקסים. "בתיאבון." הוא אומר.
אחרי שסיימנו לאכול ושילמנו את החשבון, אנחנו מטיילות קצת בעיר דרך הסמטאות בדרכנו חזרה למלון.
"אני עדיין לא מבינה איך הורייך ויתרו על היופי והקסם של איטליה לטובת מגורים במיאמי." אלנה אומרת בהשתוממות ומביטה לכל עבר.
"לא הייתה להם ברירה."
"את יודעת שאני לא מאמינה בזה. תמיד יש אפשרות בחירה." היא עונה.
"יכול להיות. אז, לא הבנתי את הבחירה שלהם ונטרתי להם טינה על כך במשך זמן רב. אבל היום, אני מבינה שהוריי בחרו את הטוב ביותר, עבורם ועבורי."
היא מהמהמת בתגובה כשמבט מהורהר על פניה. "וללא קשר להורייך, באמת לא היית שוקלת לחזור לגור באיטליה? הרי ממה שסיפרת לי, אהבת לגור כאן, את האנשים, את האווירה."
"אומנם איטליה היא ארץ הולדתי, אבל כבר שנים היא לא הבית עבורי. הבית שלי במיאמי."
"אני חושבת –"
"מספיק, אל." אני נאנחת. "אני לא רוצה להיכנס לזה ולחפור בעבר. תניחי לזה, בבקשה."
"אני מבינה, יולי. אבל אולי מאחר שאנחנו כבר כאן, אחרי שנים שסירבת לבקר באיטליה, תצליחי להשיג סגירת מעגל. מה שמחזיר אותי לבקשה שלי שמחר בבוקר ניסע לבקר בוורונה." היא אומרת ברוך.
אני שותקת.
בדיוק כמו פעמים רבות שקדמו לפעם הזו, לא משנה מה היא תאמר, אני מסרבת להעמיק בשיח על מה שקרה, ובנסיבות שהובילו לכך שהוריי ואני עזבנו את ורונה.
אני נחושה להשאיר את העבר מאחוריי ולתת לו לגווע.
אנחנו מגיעות למלון, עולות לקומה שלנו ונכנסות קודם לחדרי.
"לילה טוב, יולי." אלנה אומרת, מנשקת את לחיי ואז פונה לעבר הדלת שמקשרת בין שני החדרים.
"לילה טוב, אל."
אני מתהפכת במיטה במשך שעה ארוכה, לא מצליחה להירדם. הראש שלי מלא במחשבות. אילו ידעתי שעצם הביקור בוונציה יציף זיכרונות ורגשות לא רצויים, הייתי מסרבת להגיע לכאן, ולא משנה כמה אלנה הייתה חופרת ומנדנדת לי. אחרי הכול, נראה שהחשש שלי לחזור לאיטליה התברר כמוצדק.
לא משנה כמה ניסיתי להדחיק את עברי במהלך השנים, לא משנה כמה חשבתי שכבר שחררתי אותו, אני מתחילה להבין שהכעס והכאב עדיין חיים, קיימים ובועטים בתוכי. אחרת המחשבה על לבקר בחזרה במקום שבו הכול התחיל ונגמר, לא הייתה מעוררת בי תחושת פחד כזו.
לבסוף, העייפות מכריעה אותי. עיניי נעצמות באיטיות ואני שוקעת בשינה.